קשתות - קשת החדשה - עמותה עברית לתקשורת

 

ספרים בקשתות

 סוריאליזם בגלריה

 יצירת א.ב. יהושע

בנושא הגיליון

 

 

אורי (רוברט) אלטר: והיא תהילתה

 

ניצה בן-דב : והיא תהילתך: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז; הוצאת שוקן, 2006.

יצירתו של ש"י עגנון עמדה כאתגר ואולי גם כמכשול בפני שני דורות של סופרים שבאו אחרי עגנון. הרי בעוצמתה ובמקוריותה לא היתה כדוגמתה בסיפורת העברית. בנידון זה, עמוס עוז מספר אנקדוטה מאלפת בסיפור על אהבה וחושך. כשהיה סטודנט באוניברסיטה העברית הגיע לידיו מאמר של פרופסור גרמני לספרות השוואתית שזיהה את תומס מאן, את רוברט מוסיל ואת עגנון כשלושת הסופרים הגדולים שצמחו במרכז-אירופה במאה העשרים. עוז מיהר אל ביתו של עגנון בתלפיות כדי להראות לו את המאמר. עגנון קרא אותו בחיפזון כשהוא עומד בפתח הבית. לאחר שסיים פנה אל עוז ושאל אותו האמנם מאן הוא סופר גדול כל-כך בעיניו. האנקדוטה מטעימה לנו בצורה משעשעת משהו מטעם הערמומיות האגוצנטרית של עגנון, אבל חשוב לזכור שמוסר הסיפור הוא עמוס עוז, לא חלק אז על דעתו של עגנון. והנה עצם האתגר: אם אתה סופר עברי בראשית דרכך ואתה רואה את הדגול שבדור הזקן כשייך לליגה של מוסיל ומאן, של קפקא ופרוסט וג'ויס, איך תמצא לך אחיזה כסופר בצל הענק הזה?

כידוע, דור תש"ח פתר את הבעיה הזאת על-ידי התעלמות כמעט מוחלטת מן המודל של עגנון. אותם סופרים שהתחילו לפרסם בסוף שנות השלושים ובמשך שנות הארבעים למאה שעברה חתרו ליצירת סיפורת צברית "אותנטית", מושרשת בחוויה הישראלית הקולקטיבית ורחוקה סגנונית ותימטית מ"אמנות העקיפוּת" (המונח הוא של ניצה בן-דב) של עגנון. הדור שבא אחריהם – והרי עוז ויהושע הם הבולטים בו – רצה להגדיר את עצמו, ככל דור של סופרים, בניגוד לקודמיו המיידיים. שוב לא עיניינו אותו הקולקטיב והמשימה הלאומית אלא דווקה סבך הנפש של היחיד, התחום הפנימי של דחפים אפלים, סתירות ופרדוקסים. כאן התגשמה בספרות העברית תופעה שתיארו הפורמאליסטים הרוסים: כשדור ספרותי צעיר צריך למרוד באב ספרותי, הוא מגלה מודל בדוֹד או בסבא ספרותי. והנה, סבא עגנון יכול היה לשמש מדריך אל אותו עולם של צללים – הרי עוז מתאר את עגנון בסיפור על אהבה וחושך כאיש של צללים – שמשך את יהושע ואת עוז.

בנושא הזה, ולא בו בלבד, ספרה החדש של ניצה בן-דב הוא מאיר-עיניים. הספר מורכב אמנם בחלקו מאמרים שהופיעו בכתבי-עת שונים, ולפיכך יש בו פרקים שהם עיונים ביצירות עגנון, יהושע ועוז כשלעצמן ואינם נדרשים לזיקה בין עגנון לבין שני הסופרים האחרים. אך נדמה לי שתרומתו העיקרית של הספר בהבהרה המפורטת של זיקה זו.

כוחה המיוחד של בן-דב כמבקרת הוא ביכולתה לאתר תבניות חוזרות-ונשנות אצל סופר ולזהות רמיזות, מהן עקיפות או מוסוות, שיש להן משקל משמעותי בהבנת היצירה. בנוגע לזיקה של עוז ויהושע אל עגנון – "השפעה" אינה המלה הנכונה, ובן-דב אכן ממעטת להשתמש בה – אפשר לומר שבדרך-כלל אצל עוז יש שיתוף של תבניות בינו לבין עגנון ואילו אצל יהושע בולט יותר ניצול מודע של רמיזות ליצירותיו של עגנון.

הואיל ויהושע התחיל את דרכו, בסיפורי מות הזקן, בסיפורת סוריאליסטית ששאבה במישרים מספר המעשים של עגנון וגם חיקתה במידת-מה את הסגנון המרוסן של עגנון, עמדה הביקורת של אותן שנים על הקשר בין הסופר הצעיר לסופר הקשיש. לכאורה נטש יהושע אחר-כך את המודל של עגנון, אך בן-דב מראה שהוא נשאר בדו-שיח מתמיד עם עגנון עד לספריו האחרונים. עוז, כנגד זה, נראה למבט ראשון סופר אנטיתטי לעגנון, סופר המתמסר לגודש לירי במקום ריסון לשוני והממקם את דמויותיו בנופים ישראליים – בספריו הראשונים בולט הקיבוץ – הרחוקים מעולמו של עגנון, או לפחות שונים ממנו מהותית.

ניצה בן-דב מוכיחה שכל השוני הזה הוא רק על-פני השטח. יש תבנית-אב המופיעה בספר אחרי ספר של עוז והיא תואמת להפליא את האשכול התימטי-הפסיכולוגי עליו נבנית הנובלה של עגנון "בדמי ימיה", נובלה שקרא עוז מנעוריו בלהיטות. הנה ניסוחה הקולע של בן-דב:

חלק גדול מיצירתו של עמוס עוז נוצר כסינתזה בין הנובלה "בדמי ימיה" לבין סיפור התאבדותה של אמו של עוז בדמי ימיה, פצע קיומו. בעלילת "בדמי ימיה" ובטון האלגי שלה מצא עוז הד לפציעה הקשה של חייו, שלתפיסתו, "באשמתה" נעשה סופר-אמת. אמו, שמתה בדמי ימיה והותירה אחריה חידות הנוגעות לחייה ולמותה, וכן תחושת יתמות ונבגדות, היא הפצע שממנו צומחת כל יצירתו של עוז.

השוואה זו מוליכה אל תובנה בו-זמנית ביצירותיהם של עוז ועגנון כאחד. תמציתית אפשר לנסח אותה כך: בראשית היה האסון, וממנו נובע הכל בעולמם הבדיוני. מות האם של תרצה, הדמות הראשית של "בדמי ימיה", מנחיל לה נפתלוּת נפשית בתחום האֵרוס, המסתיימת בנישואים שצל המוות מרחף עליהם. לאור התובנה הזאת של בן-דב, אפשר להוסיף שיש מיתות-אֵם גם ברקע יצירות אחרות של עגנון: מות האם של יצחק קומר בתמול שלשום, שהוא בעוכריו של הגיבור העלוב; מות האֵם של שושנה ב"שבועת אמונים", שבמשחק האדיפלי של נובלה זו היא תחליף ברור לאם של יעקב רכניץ, אף זו דמות שנגזר לה גורל מפוקפק בחיי האֵרוס. מות האם ב"בדמי ימיה" נתפס כעזיבה, ממש כמו שתפס עמוס עוז כילד בן שתים-עשרה את התאבדות אמו. וכפי שמציינת בן-דב, העזיבה מצד האם בסיפורת של עוז – למשל, מקום אחר ו"הר העצה הרעה" – היא המרה של המוות. עגנון לא עבר בילדותו טראומה דומה לזו של עוז, ואף-על-פי-כן משותפת לשניהם איזו תשתית של מלנכוליה המַקנה צביון מיוחד לעולמם הבדיוני. סיכומה הנפלא של בן-דב לגבי היבט זה אצל עוז תופס במידה רבה גם לגבי עגנון: "גיבורי עוז מנסים לנצור את ריח האסון ולשאוף אותו שוב אל תוכם. מאסון זה הם שואבים את חיי היצר והיצירה שלהם, את חולשתם ואת כוחם. מאסון זה נולדת הלשון האפיינית להם. כוחות משיכה והרס, ארוֹס ותנטוֹס, מושכים בהם כבמשיכת חֶבל".

כפי שכבר ציינתי, אין המדובר פה בהשפעה של עגנון על עוז אלא במשהו מעודן יותר ועמוק יותר – קירבה נפשית בין שני סופרים שונים מאד זה מזה מבחינות אחרות. קירבה זו מדליקה את דמיונו של הסופר הצעיר כשהוא קורא את הסופר הקשיש ומעודדתו לעצב מצבים ולפתח נעימה לפי דרכו שהם אנלוגיים להיבטים ביצירת עגנון. אביא דוגמה אחת מתוך ספרה של בן-דב, שבקריאה ראשונה נראתה לי תמוהה קצת ובקריאה שנייה נתגלתה כמאלפת דווקה. היא משווה את התיאור המכאיב של טיול האם בסיפור על אהבה וחושך לפני התאבדותה ברחובות לילה גשום בתל-אביב אל טיוליו הליליים של הירשל בסיפור פשוט ברחובות שטופי הגשם של שבּוש, בגאליציה של ראשית המאה הקודמת: "שני המטיילים הם אנשים מיואשים הסובלים מנדודי שינה, ואינם מוצאים להם מקום ומנוחה נכונה בעולם". ברור שאין ממש רמיזה לעגנון בספרו של עוז. האם חשב עוז בכלל על הירשל של סיפור פשוט כאשר שיחזר או המציא את טיולה הבודד של אמו לפני ההתאבדות? (הירשל מצדו ימצא מוצא אחר ממשא החיים והוא השיגעון, בדומה לחנה גונן של מיכאל שלי). זו שאלה שאי-אפשר לענות עליה, אך בסופו של דבר גם אינה שאלה חשובה כל-כך. מה שכדאי לציין הוא שהקריאה ביצירות עגנון חידדה את חושיו האמנותיים של עוז, עזרה לו לשכלל את שפתו שלו. הרי לפנינו שני סופרים שצמחו מתוך עולמות שונים מאד, ובאידיוֹמים מאד שונים הם משדרים בתדר אחד. כך מן הרומן המושלם ביותר של עגנון – לא הגדול ביותר דווקה – אחת מיצירות-המופת של הריאליזם הפסיכולוגי, הגיע עוז לתמונה המהפנטת הזאת בגדול שבספריו.

 

הנוסח המלא של המאמר מובא בחוברת קשת החדשה גיליון מס. 19

גלישה נעימה
לשיפור רמת תאימות ולגלישה אופטימלית מומלץ לגלוש בדפדפן אקספלורר 9

נפתח פסטיבל הקולנוע השלושים ואחת של ירושלים

פסטיבל הקולנוע ה-31 ירושלים נפתח יום חמישי, ה-10 ביולי. בשל המצב הבטחוני נדחתה הקרנת סרט הפתיחה "ערבים רוקדים" אך ההנהלה החדשה הרעננה בהנהגת המנהלת נועה רגב מביעה תקווה להגעת מאות המוזמנים החשובים מחו"ל ורבבות מכורי הקולנוע "שנוהגים לפקוד מדי שנה".

הקשת החדשה ממשיכה באתר קשתות
קשתות - המייסד אהרן אמיר
עורך ראשי - ד"ר אלי שי
למשלוח כתבי יד, ספרים, מאמרים ורשימות נא כיתבו כאן באמצעות המדור צור קשר או שילחו ישירות לפי הכתובת atarkeshatot@gmail.com
קריאה כתיבה וגלישה נעימה
מאמרים וטקסטים ספרותיים נא לשלוח לכתובת המייל בקובץ וורד ולציין בשורת הנושא עבור אתר קשתות
ספרים חדשים לסקירה נא לשלוח לת.ד 4358 סניף הדואר ברח' שופן ירושלים
המערכת אינה מחזירה דברי דואר שנשלחו אליה ואינה מבטיחה פרסום

חנות ספרים חדשה רעננה ובועטת
חנות הספרים הולצר - ספרים גאה להזמין אתכם למגוון אירועי תרבות וספרות
יפו 91, פינת סמטת משיח. ירושלים.
חניה בשפע בחניון עליאש ומסילת ישרים (חינם אחרי 19:00)
076-5433800
הכניסה היא תמיד ללא תשלום!!!

מחפשים מתנדבים לבר טבעוני
זנגביל זה מרכז קהילתי לצמחונות בירושלים מול הבית של ביבי (ראש הממשלה)
והמהטמה – זה הבר הטבעוני שלו שפועל בזנגביל בימי חמישי ושישי והוא מחפש מתנדבים נוספים.
ניתן להתנדב במגוון תפקידים: בבישול, הגשה, ניקיון, קניות, פרסום...
לפרטים נוספים ולהתנדבות, אפשר לפנות לחן: 050-6583685 או manziqeret@gmail.com
זנגביל - מרכז קהילתי לצמחונות, בלפור 8, ירושלים

כניסה חינם לחיילים במוזיאונים הפתוחים בגני התעשייה של סטף ורטהימר.

 

יובל יאירי

האמן המלווה את גיליון העשרים

של חוברת קשת החדשה

בעבודות חדשות

      בית העץ

סיפורים רוסיים

 משחק זיכרון

 כאן במדור הצילום החדש של אתר קשתות